נלחמים באלימות

איך נצמצם את תופעת האלימות הנפוצה בקרב ילדים ובני נוער? לאפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת עלם לנוער בסיכון, יש תשובות

מאת: אפרת שפרוט

צילום אילוסטרציה: סתיו גטניו

כמעט מדי שבוע מתנוססים בכותרות מקרי אלימות קשים בהם מעורבים בני נוער. הציבור נחשף רק למקרים המדווחים בתקשורת, אולם מקרים דוגמת דקירה של נער או מבוגר בגלל "מילה לא במקום"- היא לצערנו עניין שבשגרה עבור רבים מבני הנוער בישראל. האלימות הפכה לדרך ביטוי עבור הילדים והנוער שלנו. אני אלים- משמע אני קיים.
 

רבים מבני הנוער שלנו הולכים כיום לבית הספר בפחד. אחרים מטילים פחד על חבריהם לכיתה ולשכונה. ובואו לא נלך רק למקרי הקיצון הכוללים כלי נשק- מה לגבי חרמות בכיתה? משיכת מכנסיים של תלמידים והפצת התיעוד המשפיל ברשתות חברתיות? הצקות באופן תדיר? ישנם ילדים שלא מוכנים לרדת מהבית חודש שלם, כי הם יודעים ש"מחכים להם למטה". הנזק הנפשי הנגרם מהתנהגויות כאלו הוא עצום.

מחסור במבוגר משמעותי
אותם ילדים ונערים זורעי אימה, סובלים לרוב מהיעדר מבוגר משמעותי בחייהם. הדמות הזו יכולה להיות הורה, אח/אחות בוגרים, בן משפחה קרוב, מורה או מדריך נוער. כל אחת המאפשרויות נכונות ומקובלות- ובלבד שתהיה יד מכוונת ואי של יציבות בחייהם של אותם נערים. היו בטוחים בדבר אחד: לו היתה יד מכוונת בחייהם, הם היו מסוגלים לשלוט בתוקפנותם.

נער אשר מרים סכין, אינו מבין באותו רגע את השלכות מעשיו. כמו מסך שנסגר מעליו, הוא אינו יודע מה יהיה סוף המחזה. לו היה מבוגר המדריך אותו, הוא היה פורט את התרחישים מראש ולא מאפשר לעצמו להגיע למצב ממנו אין דרך חזרה.

אפרת שפרוט (צילום: יניב איתן)

מיקרוקוסמוס של החברה
מה קורה שם בבית הספר שמביא את בני הנוער להשתמש באלימות כשפה שניה, ולעיתים ראשונה? הבה נישיר מבט לחברה בה אנו חיים, העולם שיצרנו לנו, תרבות הדיבור ותרבות הנהיגה, ונדע זו מיד - אנו חיים בחברה אלימה, גזענית, חסרת סבלנות, אשר אינה מקבלת שוני וסטיות.
הכיתות בישראל הן מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. כשנערה רואה שאביה אינו מכבד את שכניו לבניין ומתקשר איתם בצעקות ובאגרסיביות - אין לנו מה להיות מופתעים שהיא מובילה חרם בכיתה על ילדה אחרת. כשהחברה מאדירה את מי שצעקן וכוחני יותר, בין אם זה בפוליטיקה ובין אם בתכניות ריאליטי - אל לנו להתפלא כי בני הנוער שלנו רואים באלימות אמצעי ביטוי לגיטימי.

יחד עם החיים בחברה אלימה בלאו הכי, אפשר להוסיף את המצב הבעייתי של נגישות בלתי נתפסת כיום של בני נוער לאלכוהול ולסמי פיצוציות. אלו מגבירים את רמת האלימות הקיימת וסף ההתפרצות יורד למינימום.

רצון בתשומת לב
לצערי, חסרות היום בישראל הזדמנויות ומסגרות לבני נוער לממש את האינדיוידואליזם שלהם, להנות מיחס אישי, מהקשבה אמיתית לצרכיהם ולפרוק את אשר על לבם. רבים חשים אנונימיים, בין אם בבית - במקרים בהם ההורים נעדרים שעת ארוכות - או בביה"ס, בשל כיתות גדולות וצפופות אשר לא מאפשרות למורים להעניק יחס אישי.
וכך, במטרה לזכות בתשומת לב ולקבל משמעות להיותם, יחד עם האלימות הפיזית והמילולית השלטת בין כה ברחובות ארצנו מלחמות עולם תחתון - הם שולפים את כלי הביטוי הנגיש ביותר עבורם: אלימות.

שיח עם הילדים ואכיפה
מעבר להסתכלות כנה בעצמנו, עלינו לשמש מופת ודוגמא לבני הנוער שלנו, לזכור כי עיניהם תמיד נשואות אלינו. בנוסף, יש לקיים בבית, במערכת החינוך ובכל מסגרות הילדים והנוער, שיח משמעותי באופן תדיר, בין הורים לילדיהם, בין מורים לתלמידיהם.
במסגרות החינוך הדבר יכול להתאפשר בתנאי הכרחי של כיתות קטנות יותר, בהן מכוונים בני הנוער לפיתוח החוזקות שלהם, האינדיבידואל שבהם. כבר הוכח כי בכיתות בהן מספר התלמידים מצומצם יותר ויש מקום לכל תלמיד לבטא את עצמו - רמת האלימות פוחתת והאקלים הכיתתי נעים יותר.
יחד עם זאת, חייבת להתקיים אכיפה ברורה וסמכותית. שילוב הכלים הללו של שיח משמעותי ואכיפה יאפשר להתחיל להתמודד עם התופעה.
 

איך לחסוך מריבות בין אחים