סיפורים מהמרחב המוגן

הנסיכה של נווית שקדי לא האמינה שסוף סוף יש לה אישור להיכנס לחדר הכביסה

מאת: נווית שקדי.

בום! בוווואאם! בווואאאאאאם! נשמעו השריקות של נפילות הטילים בבוקר. "זה באמת זה?" שאלתי את הבעל קצת מבולבלת.  בבת אחת התנפצה לי האמונה שאצלנו בחיפה זה לא יכול לקרות."כן" ענה בעלי תוך כדי שעיטה לעבר חדר הכביסה (שלמרות שאינו ממ"ד רשמי, ערב קודם הוכרז כחדר הכי בטוח בבית בזכות מיקומו בצד הדרומי של הבית), אוסף בדרכו את הפעוטה ביד אחת ואת הפלאפון בשנייה. הנסיכה לא האמינה למזלה הרב. סוף סוף אישור כניסה לחדר האסור, בדרך כלל. פתאום מותר לשחק בארון של חומרי הניקוי. אחרי כמה דקות הועבה שמחתה. חוץ מאטבי כביסה לא נמצא שלל רב בארון שהותר למשחק. ולכן, אחרי שמבחינתה מוצו אפשרויות המשחק באזור פנתה לצאת מהחדר. "לא, חמודה, נשארים פה" אמרנו לה. הפעוטה שנושקת לגיל, שיש הקוראים לו "גיל שנתיים הנורא", הגיבה כמצופה לשלב ההתפתחותי שבו היא נמצאת עכשיו. כלומר, פצחה במחאה חריפה וקולנית. בהפסקות שעשתה בינות יללות הבכי, בדקה את הגבולות שלנו ועשתה כמה וכמה נסיונות לצאת מהחדר. אחרי רבע שעה החלטנו שעדיף לסכן את שלמות גופנו מאשר את שפיות דעתנו ויצאנו משם.

"תגיד, איפה זה המרחב המוגן האמיתי שלנו?" שאלתי אחרי ששמענו את ההנחיות בטלויזיה."אה זה ממש פה בקומה שלנו, המחסן של  האדון כהן. זה אמור היה להיות של כולם אבל יצא שהוא השתלט עליו. אני מקווה שכבר לא נצטרך אותו".

האזעקה המבשרת על התקפה נוספת לא אחרה לבוא. הנסיכה נתפסה בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות מבחינתה. בדיוק כשהתחילה לצפות בתוכנית של הדי וי די האהוב עליה. בדרך כלל הדקות הראשונות של הצפייה בתוכנית מוקדשות לריקודי שמחה, לנפנופי ידים ולקריאות רמות בשם הדינוזאור האהוב,הלוא הוא בארני הדינוזאור הסגול.

למרבה הצער, לנסראללה הייתה תוכנית אחרת עבורנו, והנסיכה נעקרה באחת ממקומה והובאה לפיתחו של המרחב המוגן. האדון כהן אמנם הואיל ברוב טובו לפנות את הסלון הישן שלו מהמרחב המוגן לפני שהסתלק למשפחתו שבבאר שבע, אבל אפילו שהיה פנוי יחסית מחפצים המקום לא היה מציאה גדולה. בכניסה ישר היכה בנו ריח נוראי "מה זה, עובש? שאלתי. "לא. זה כנראה הריח של השתן של העכברים. הריח של השתן שלהם הוא דומיננטי מאוד. כנראה, כך הם מסמנים את הטריטוריה שלהם" ענתה לי אמא של עילאי ושיראל שישבה שם ביחד עם זוג הפנסיונרים מהדלת ממול. "תראי איזה כיף" ניסיתי לסבן את הנסיכה ההמומה שהתחילה כבר להתפתל בזרועותי "עילאי ושיראל החמודים פה, נוכל לשחק כולם ביחד". "באר-ני" ענתה הנסיכה והפעילה את האזעקה הפרטית שלה באוזני כל השכנים" באר-ני" "בארני בארני". "בואי נשחק בכדור" הציעה לה שיראל, הגדולה ממנה בשנתיים, ומושא הערצתה בימים כתיקונם. הנסיכה לא התרצתה. היא הייתה נחושה בדעתה להחזיר את הצדק על כנו ואת הדינוזאור למקומו על המסך."באר-ני" המשיכה ליבב.

אמא ואבא של הנסיכה הסתכלו אחד על השני. ראינו את מצוקתה והבנו את רצונה הצודק להשבת האבדה שנגזלה ממנה, אבל היינו צריכים לשמור על חייה. "די" צעקנו עליה כמעט בו זמנית "תהיי בשקט". הנסיכה נעלבה עמוקות ונאלמה דום לזמן מה. כשנמצא קולה מחדש השתחררה מהחיבוק של אמא, והלכה לדפוק על הדלת של המרחב המוגן, החלטנו על דעת עצמנו שהסכנה המיידית חלפה, וחזרנו הביתה. עד הפעם הבאה.    

רוצים לשתף אותנו בחוויות נוספות, אנא שילחו אותן לכתובת:  [email protected]