תרומתם של ההורים בפיתוח כישורי חיים אצל ילדיהם

מאת: ענת אופיר, פסיכולוגית קלינית "מכבי שירותי בריאות"

המונח "כישורי חיים" מכוון לפיתוח הרגשי והחברתי של הפרט ולהקניית ערכים ודפוסי התנהגות. גישה זו מפנה מקום משמעותי להורים, ובעזרת הדרכה מתאימה הם יכולים למלא תפקיד חשוב בקידום הרווחה הנפשית של ילדיהם ובפיתוח יכולתם להתמודד ביעילות עם מצבי קושי, לחץ ומשבר. הנושא שיידון להלן הוא השתייכות, משמעותו לילד בגיל בית הספר היסודי, ותרומתו האפשרית של ההורה הן לקידום השתייכותו של הילד לחברת הילדים והן לפתרון קונפליקטים עם בני גילו.
בראשית החיים המשפחה מהווה את הסביבה החברתית העיקרית של הילד. בילדות המאוחרת מתחילה המשימה של פיתוח ותחזוקה של קשרים מחוץ למשפחה. בתקופה זו פונים הילדים לחבריהם כדי לספק את צורכיהם החברתיים.  לקבוצת בני הגיל תפקידים מרכזיים בחיי הילד: הם משמשים מודל לחיקוי, מראה חברתית, מקור להשוואה חברתית. הם מספקים גיוון בהתנסות חברתית של תחרות ועזרה הדדית, כמו גם גיוון בדרכי ההתמודדות. קבוצת בני הגיל מספקת גם תמיכה במצבי תסכול או משבר. ככל שמתרחב עולמו החברתי של הילד, כך פוחתת השליטה של ההורים במה שקורה לו. עובדה זו יכולה לגרום להורים חוסר אונים, דאגה וכאב, בראותם את ילדיהם עומדים מול קשיים בבית הספר או עם חברים.
הורים יכולים כמובן לצפות בסיפוק ובגאווה בילדיהם כשהם מראים כישורים טובים בתחום החברתי ובפתרון בעיות. ילדים אלו מתיידדים בקלות עם ילדים אחרים. הם חשים בנוח במצבים חדשים. הם מתוודעים בקלות לזולתם ומצטרפים לפעילויות חדשות. הם משתפים פעולה, מתפשרים ויודעים לשמור על חברויות - הם נותנים אמון ואחרים לומדים לתת בהם אמון. הם מתמודדים היטב עם עימותים ומכבדים הבדלים. הם מבטאים בבהירות ובאסרטיביות את רצונותיהם, מתנצלים כשהם טועים, אבל עומדים על שלהם כשהם צודקים. אולם לילדים רבים אין כישורים כאלה. הם מבודדים. הם נסוגים מהחברה, חלשים מבחינה פיזית, אדישים. הם אינם מנצלים את כישוריהם. הם חסרי עניין באנשים, בפעילות או באירועים בעולם החיצוני.הם מעדיפים פעילות מבודדת ואינם משתתפים במשחקים בהפסקה. לעתים הם מעדיפים חברת ילדים צעירים מהם. בידוד, יכול להיות גם תוצאה כואבת של ניסיונות כושלים של ילד להתבלט. הילד מנסה לקבל תשומת לב בכך שהוא מרעיש, קולני, מפריע לילדים ולפעילויות בכיתה, ונדחה שוב ושוב על ידם. ככל שהוא נדחה יותר כך הוא משקיע יותר מאמצים, אך לשווא.
לילדים, חברים אינם מותרות אלא צורך בסיסי וחיוני. מקובלות בחברה היא ערך חשוב וחיוני, שעל-פיו ילדים מודדים את ערך עצמם. לכן ילד שאינו מקובל מוצא את עצמו במצב חברתי שגורם לו סבל ופוגע קשה בדימויו העצמי. בטווח הקצר חוויה של חוסר מקובלות וחוסר השתייכות עלולה לגרום לפגיעה במגוון תחומי חיים, כגון ירידה בלימודים. בטווח הארוך, חוויה של דחייה חברתית עלולה להשאיר משקעים ביחסים בין-אישיים בבגרות.
 הסיבות לאי-השתייכות ולאי-מקובלות הן מגוונות, החל בגורמים הנעוצים בילד עצמו, עבור לגורמים משפחתיים וכלה בגורמים הקשורים בסביבה החינוכית-חברתית.
גורמים הנעוצים בילד:
* שוני אובייקטיבי (מראה חיצוני, שפה, מצב משפחתי (.
* שוני בעוצמת הצורך החברתי.
* חוסר במיומנויות חברתיות בסיסיות. הילד רוצה קשר עם ילדים אחרים, אך אינו יודע איך לגשת אליהם. מצב זה יכול להיות קשור לאינטליגנציה רגשית נמוכה: יכולת נמוכה של זיהוי רגשות הזולת ושל ויסות רגשי; או ליקוי קוגניטיבי שמקשה למשל על הילד לקלוט רמזים חברתיים חזותיים המבטאים הזמנה לקשר.
גורמים הנעוצים במשפחה:
* לחץ ההורים לקיים קשרים חברתיים עלול לגרום לילד לחוות את הקשר החברתי כעניין מעיק וקשה.
* דוגמה אישית שלילית של ההורה ליצירת קשרים חברתיים.
* קושי של ההורה להיפרד מהילד ולהניח לו להסתדר בעצמו בחברה.
* חוסר הזדמנות של הילדים להתאמן במשפחה בקשרים חברתיים עם בני גילם, כגון ילדים יחידים שגדלים עם

  מבוגרים.
גורמים הקשורים לסביבה החינוכית-חברתית:
כיתה המאופיינת באקלים תומך ומקבל, בהנהגת מורה אמפתית המטפחת קשרים חברתיים, תשפר את הרגשתו של ילד שנקלע לקשיים חברתיים. כיתה תחרותית ובלתי מגובשת, עם מורה הישגית ונוקשה, עלולה לדרדר את מצבו החברתי של ילד דחוי.
סיוע ההורים לילדם בפיתוח כישורי חיים חברתיים -  ההורים יכולים לזהות בעיה חברתית אצל הילד באמצעות תצפית ישירה בהתנהגותו במשפחה ומחוץ לבית, בהקשבה לו ומתוך מידע שמגיע מאנשי חינוך. להורים קשה לפרקים לסייע לילדם הסובל בשל הזדהות גדולה מדיי עם סבלו, חוויה מחדש של קשייהם שלהם כילדים ומעורבות יתר רגשית. כל אלה עלולים לגרום קושי בהכלת הסבל ולהביא לידי הכחשתו או העצמתו. לפעמים גם לילד קשה להיפרד מתווית ה"סובל", שיכולה לתגמל אותו בתשומת לב יתרה של ההורים ובהימנעות מלקחת אחריות לחלקו בבעיה. חשוב מאוד שההורה יהיה קשוב ואמפתי לתמונה השלמה, כפי שהיא עולה מדברי הילד. ניתן לעזור ביצירת מצבים חברתיים נוחים לילד, כגון ארגון מסיבה בבית, הזמנת ילדים לטיול משותף. ניתן להיעזר בהורים אחרים לריכוך התקשורת בין ילדיהם לבין הילד הלא-מקובל. ניתן גם להיעזר בצוות בית הספר: לבקשם להצמיד לילד חבר בפעילויות שונות, ליזום בכיתה פעילויות של סובלנות וקבלת השונה, לשנות את דימוי הילד בעיני החברים באמצעות ציון נקודות של שיפור התנהגות וכדומה. ההורה יכול גם ללמד את הילד מיומנויות חברתיות: כשילד מתנגש בטעות בילד אחר בפרוזדור בית הספר, אחד יפרש את זה כמקרה ולא יגיב, ואילו אחר יפרש זאת כפגיעה מכוונת בו ויגיב באלימות. כאן ההיתקלות אינה הגורם העיקרי אלא המחשבה המתעוררת בעקבותיה. החשיבה כוללת גם את דרכי הפעולה המתעוררות במצבים שונים. לדוגמה, כשילד רוצה לשחק בכדור שילד אחר כבר משחק בו - אם הוא אימפולסיבי הוא יחטוף את הכדור בלי שיחשוב על התוצאות ולא יבקש או יציע משהו אחר במקום הכדור.
חשוב לברר אם הילד מפרש את הכוונות הגלויות ואת האיתותים הרגשיים של הילדים האחרים שלא כראוי. האם הוא יודע להמתין לשעת כושר כדי להצטרף לקבוצה שכבר משחקת? האם כאשר הוא דוחה הצעה של חבר למשחק,

הוא מנמק את הסירוב או מציע חלופה? האם הוא רואה דברים רק מנקודת הראייה שלו? האם הוא תלותי? האם הוא כוחני? האם הוא אימפולסיבי? האם רגשות קשים של תסכול ודחייה קשורים אצלו לפרשנויות בלתי רציונאליות מסוג: "תמיד זה קורה לי", "אף פעם לא הולך לי", "אני לא שווה"- כל אלה קשורים להכללת יתר, לקפיצה מהירה למסקנות, למתן תוויות של כישלון, להשלכה של תחושת הכישלון על אחרים. שיחה עם ילד יכולה לעזור לו לראות את המציאות בפרופורציות נכונות, ולהפריד בין אירועים שיש לו שליטה עליהם לכאלה שאין לו שליטה עליהם.  סיוע ההורים לילדיהם בניהול קונפליקטים - הסלמה לאלימות לעומת גישור וניהול משא ומתן  חלק בלתי נמנע מדינאמיקה חברתית אצל ילדים (ומבוגרים) הוא הריב. הריב יכול להיות "על שטות", אולם השטות היא למעשה קצה הקרחון של מתחים קודמים. לכן התערבות של אדם מבוגר שמכחישה את המתח אינה רצויה. ריב בין ילדים הוא חלק מתהליך של למידה חברתית שמווסת תהליכים רגשיים. הוא עלול להסלים למאבק של כוח, כאשר כל אחד מן הצדדים משוכנע שהכול באשמת האחר. אז יוכיח כל אחד מן הצדדים שוב ושוב את כוחו ואת עוצמתו ואת העובדה שהוא הקובע, הוא המכתיב, הוא המנצח. כאן הרימו ראש הפגיעוּת, העלבון, ההסתגרות וחוסר האמון. במצב שבו הריב מסלים, מסכן את רגשות הזולת (לדוגמה איום בחרם), או עובר לפסים של אלימות פיזית, רצוי שמבוגר יתערב. כדאי להתערב כאשר יש הזדמנות לעזור לילדים, מתוך ניצול מצב הריב וללמדם לנהל משא ומתן ביניהם: יש להסביר לילד כי תהליך ההתפשרות נקרא משא ומתן.
השלבים הם:
* על הילד להבין מה הוא רוצה, ולבקש את מה שהוא רוצה.
* עליו להקשיב ולדעת מה הילד האחר רוצה.
* עתה מגיע השלב שבו אפשר להתפשר: כדי להתפשר צריך הילד לשאול את עצמו: על מה אני מוכן לוותר כדי  

  להגיע לפתרון ולהשיג משהו שיגרום לי הנאה.
* אם לא ניתן להשיג הסכמה מיידית, אפשר להמשיך לחפש הסכם הוגן עד ששני הצדדים ירגישו נוח עם

  הפשרה.
* לעתים יש צורך בהתערבות של מבוגר לצורך גישור. המגשר ינסה להפחית עוינות ומתח, בניסיון להיות חכם

  ולמצוא דרך לפתרון ולא לנהל משפט מי מהצדדים צודק.
 

לסיכום, מקובלות חברתית וקונפליקט הם שתי מציאויות שמייצגות את המתח הבלתי נמנע שבין היחיד לבין החברה. מהאמור לעיל ניתן לראות עד כמה מהותית חשיבותה של התרומה שהורים סובלניים, אמפתיים ומבינים יכולים לתרום לקידומו של היחיד מבחינה רגשית ולקידומה של חברה גמישה, נאורה וסובלנית.

 לוקט ממכביתון בריאות התלמיד, מאי 2006.