הקסם שהתפוגג: מבט על חמישים שנות שינוי בעולמם של ילדים

אני קוסם ואמן חושים שעמד על במות שונות במשך יותר מחמישים שנה, ראיתי את פניהם של אלפי ילדים. עיניים פעורות לרווחה, פיות פעורים בתדהמה, צחוק מתגלגל שממלא את החלל.

אך מעבר לקלפים המרחפים ולמטפחות הנעלמות, הייתי עד לקסם אחר שהתרחש - השינוי העמוק בילדים עצמם. דור אחר דור ישבו מולי, ובכל עשור יכולתי להבחין בתמורות דקות ולעתים

דרמטיות באופן שבו הם חווים את העולם, מגיבים לפלא, ומתקשרים זה עם זה.

היום, כשאני מתבונן אחורה על חמישים שנות קריירה, אני רואה תמונה מטרידה. השינויים שחלו בילדינו אינם רק

עניין של העדפות תרבותיות או טרנדים חולפים - הם משקפים תמורה יסודית באופן שבו החברה שלנו מגדלת את הדור הבא. ויש מקום לדאגה.

פרק א': עיניים שראו פלא

בשנות השבעים והשמונים, כשהתחלתי את דרכי בעולם של קוסמים, הילדים היו שונים. לא היו להם הרבה. משחק פשוט יכול היה להעסיק אותם לשעות. קסם?

זה היה עולם שלם עבורם. הם היו מגיעים להופעות בהתרגשות אמיתית, בציפייה כנה לחוות משהו שמעולם לא ראו קודם.

הילדים של אז ידעו להתפעל. הם באו עם לב פתוח ועיניים סקרניות. כשקלף היה נעלם, הם היו באמת מופתעים. כשחפץ היה צץ משום מקום, הם היו באמת נדהמים.

התגובות שלהם היו אותנטיות - צחוק שפרץ מהבטן, קריאות התפעלות שבקעו מהלב.

הם הגיעו רעבים לפלא. העולם עדיין היה מלא במסתורין עבורם, והם היו פתוחים לאפשרות שדברים מופלאים אכן קורים. לא היה להם הרבה - משחקים פשוטים, ספרים, אולי טלוויזיה לכמה שעות ביום.

הקסם מילא עבורם חלל שהיה קיים ממילא - הרצון להתפלא, לחוות דברים שהם מעבר להבנה היומיומית.

פרק ב': המסכים החליפו את הפלא

לקראת סוף שנות התשעים וראשית האלפיים, הבחנתי בשינוי הראשון. הילדים עדיין נהנו מהמופעים, אבל משהו התחיל להשתנות. הם היו פחות סבלניים. הם רצו יותר אפקטים מרשימים

פחות סיפורים ובניית מתח. השוואות לסרטים ולמשחקי מחשב החלו לצוץ: "זה כמו ב...!" במקום פשוט להתפעל ממה שראו.

הטלוויזיה, משחקי הווידאו, והאינטרנט בשלביו המוקדמים הציפו את הילדים בגירויים חזותיים שלא היו קיימים קודם. העיניים שלהם ראו יותר פלאים דיגיטליים ביום אחד מאשר ילדישנות השבעים

ראו בשנה שלמה. זה שינה את סף הגירוי שלהם. גירוי קבוע יוצר סבילות, וילדים אלה כבר היו זקוקים ליותר כדי להתרגש.

ובכל זאת, הם עדיין היו מחוברים לעולם האמיתי. הם עדיין שיחקו בחוץ, פגשו חברים, והיו להם חיים מחוץ למסכים. הם היו בשלב ביניים - רגל אחת בעולם האנלוגי הישן, רגל אחת בעולם הדיגיטלי החדש.

פרק ג': דור המסכים - ילדים שאיבדו את היכולת להתפלא

העשור האחרון הביא שינוי שלישי ועמוק עוד יותר. הילדים שיושבים מולי היום הם דור שנולד לתוך עולם של מסכים. הם מעולם לא הכירו מציאות אחרת.

הסמארטפונים והטאבלטים ליוו אותם מהרגע הראשון. ומה שאני רואה מטריד אותי מאוד.

הם מתקשים להתרכז. המופע שלי, שפעם ריתק ילדים למשך שעה שלמה, עכשיו צריך להתחרות על תשומת לבם. אני רואה את העיניים שלהם נודדות.

אני שומע את האצבעות שלהם מתופפות. אני מרגיש את חוסר הסבלנות שלהם.

יותר מכל, אני רואה שהם איבדו את היכולת להתפלא. הם ראו כל כך הרבה דברים וירטואליים מדהימים על מסכיהם, עד שקסם אמיתי, פיזי, שמתרחש במרחק מטר מהם נראה...

פחות מרשים. האירוניה היא שהקסם האמיתי - אדם שעומד מולם ומבצע להטוט שלא ניתן להסביר - הוא למעשה פלא גדול יותר מכל אפקט דיגיטלי שנוצר על ידי תוכנה.

במקום להתפעל, הם מנסים לפענח. במקום להרגיש, הם מנתחים. "זה גימיק", "זה מצולם מזווית מסוימת", "זה עריכה" - משפטים שנשאלים על ידי ילדים בני 8, שחושבים שהם כבר ראו הכל, שהם כבר יודעים הכל.

פרק ד': הניתוק החברתי

אחד השינויים המדאיגים ביותר שהבחנתי בו הוא האופן שבו ילדים מתקשרים זה עם זה. בעבר, מופע קסמים היה חוויה חברתית. הילדים היו מגיבים יחד, צוחקים יחד, נדהמים יחד.

היה קסם בחוויה המשותפת, בהדבקה ההדדית של התרגשות.

היום, אני רואה ילדים שיושבים זה לצד זה אבל חווים את האירוע בנפרד. הם פחות מגיבים אחד לתגובות של השני. הם פחות שמחים בשמחתו של חבר

שהוזמן לבמה. יש פחות של אותה אנרגיה קבוצתית שהייתה כה מוחשית בעבר.

העולם הווירטואלי לימד אותם לחוות דברים בבועות אישיות. כל אחד עם המסך שלו, כל אחד עם התוכן שלו. זו הרגל שעוברת גם לחוויות האמיתיות. הם יודעים פחות כיצד לחלוק רגשות

כיצד להדביק אחרים בהתלהבות, כיצד להרגיש כחלק מקבוצה.

פרק ה': אבדן הסבלנות והיכולת לדחות סיפוקים

אחד הכישורים החשובים ביותר בחיים הוא היכולת לדחות סיפוקים - להמתין, להתאמץ, לעבוד לקראת משהו. זהו כישור שנבנה לאורך זמן, מילדות.

הילדים של פעם ידעו להמתין. הם ידעו שדברים טובים דורשים זמן. הם היו מסוגלים לשבת דרוכים בציפייה, לבנות מתח, להרגיש את ההנאה גדלה ככל שהרגע מתקרב.

הילדים של היום חיים בעולם של סיפוק מיידי. לחיצת כפתור מביאה להם בידור, מידע, תקשורת - כל מה שהם רוצים, מיד. זה שינה את היכולת שלהם להתמודד עם תסכול, עם המתנה, עם עבודה הדרגתית לקראת מטרה.

במופעים שלי, אני רואה את זה בבירור. הם רוצים את השיא מיד, את הטריק המרשים, את הרגע המדהים. הם פחות נהנים מהבנייה, מהסיפור, מהדרך. ואם דבר-מה לוקח זמן, אני רואה אותם מאבדים עניין, מחפשים גירוי אחר.

פרק ו': אבדן היצירתיות והדמיון

אולי הדבר המדאיג ביותר שהבחנתי בו הוא אבדן היצירתיות והדמיון. ילדים של פעם היו ממציאים משחקים מכלום. מקל היה הופך לחרב, שלולית הייתה הופכת לאוקיינוס, קופסה הייתה הופכת לטירה.

הם היו יוצרים עולמות שלמים בראשם.

ילדי היום מקבלים את הכל מוכן. העולמות כבר נבנו עבורם - במשחקי הווידאו, בסרטים, באפליקציות. לדמיון שלהם יש פחות הזדמנויות לפעול, להתפתח, להתחזק.

כשאני מזמין ילד לבמה ושואל "מה היית רוצה שהקלף שלך יהפוך להיות?", ילדים של פעם היו מציעים רעיונות פרועים ומקוריים. היום, התשובות הן לרוב מוגבלות, צפויות, שאובות מתוכן שהם צורכים.

זה כאילו הדמיון שלהם כבר קיבל את המסגרות ממקור אחר, והם פשוט בוחרים מתוך אפשרויות קיימות במקום להמציא משהו חדש לגמרי.

פרק ז': הורים שאיבדו את המצפן

אי אפשר לדבר על השינויים בילדים מבלי להתייחס לשינויים בהורות. ההורים של היום שונים מאוד מההורים של לפני חמישים שנה, וזה משפיע עמוקות על הילדים.

ראשית, ההורים עצמם מכורים למסכים. אני רואה את זה בכל מופע - הורים שבוהים בטלפונים שלהם במקום לצפות במופע יחד עם ילדיהם, שמפספסים רגעים של פליאה והנאה אמיתית בעיני ילדיהם

כי הם עסוקים בצילום או בשיתוף במקום בחוויה עצמה.

שנית, יש חרדה הורית גדולה יותר. העולם נתפס כמסוכן יותר, למרות שסטטיסטית הוא בטוח יותר. התוצאה היא ילדים שמוגנים יתר על המידה, שלא מורשים לחקור, להסתכן, לטעות, ללמוד מניסיון.

שלישית, יש בלבול ערכי. הורים רבים כבר לא בטוחים מהם הערכים שהם רוצים להעביר לילדיהם. בעולם של שפע חומרי ואפשרויות אינסופיות, יש פחות הכוונה ברורה, פחות גבולות מוגדרים, פחות תחושת כיוון.

התוצאה היא ילדים שחסרים להם עוגנים פנימיים - תחושת זהות, מוסר ברור, יכולת להבחין בין עיקר לטפל.

סיכום: האם כל הקסם אבד?

אחרי כל התיאורים המטרידים, השאלה היא - האם כל הקסם אבד? האם דור העתיד נועד להיות שטחי, מנותק, חסר דמיון?

איני מאמין בכך. הפוטנציאל האנושי עדיין שם. הסקרנות הטבעית, היצירתיות, היכולת להתפעל - כל אלה מוטבעים בנו כבני אדם. הם רק קבורים תחת שכבות של גירוי-יתר, ניתוק, והרגלים שנוצרו בעולם דיגיטלי.

אני עדיין רואה ניצוצות. לפעמים, כשאני מצליח באמת לתפוס את תשומת לבם של הילדים, כשאני מצליח להוציא אותם מהבועות הדיגיטליות שלהם ולו לרגע קט, אני רואה את אותה פליאה

אותה התרגשות, אותו קסם אנושי טהור שראיתי לפני חמישים שנה.

האתגר שלנו - כהורים, כמחנכים, כחברה - הוא למצוא את הדרכים להציל את הקסם הזה. להגביל את המסכים. לעודד משחק חופשי. ליצור מרחבים ללא טכנולוגיה. ללמד ילדים להתבונן, להקשיב, להרגיש, לדמיין.

כי הקסם האמיתי אינו בטלפון החכם או בטריק קלפים. הקסם האמיתי הוא בעיניים שרואות את העולם כמקום של פליאה, בלב שמתרגש, בדמיון שיוצר עולמות שלמים, בקשרים האנושיים שנרקמים בחוויות משותפות.

הקסם האמיתי הוא בהיותנו אנושיים. וזה משהו שאסור לנו לאבד.

לאתר הקוסם קליסטרו בלגדול